קולי נאלם ליבי נרגש – בא לשכונה ערך חדש. כן, זכות חדשה באה לעולם המשפט הישראלי, היישר מרחם בית המשפט העליון, פרי של הפרייה מלאכותית בין השופטים אליעזר ריבלין ואדמונד לוי.
לברייה החדשה קוראים "הזכות לאנונימיות", ובלשון פשוטה יותר – הזכות לעשות דברים מבלי לחשוף את זהותך. ודוק – לא הצורך, או האילוץ, או התועלת, לעשות דברים באנונימיות, אלא ממש "הזכות" לכך, לא פחות. בפסק דינם החדש של שני השופטים הללו מוענקת "זכות" זו לאותו ציבור בטל, משועמם, פחדני ורפה שכל אשר אין ביכולתו להשמיע קול אמיץ ואינטיליגנטי בצורה נאותה, ובלשון פשוטה יותר – טוקבקיסטים. על סמך "זכות" חדשה זו, אוסר פסק הדין לחייב כיום ספקי תקשורת לחשוף את זהותם של טוקבקיסטים, תהא חומרת הטוקבק מה שתהא.
כשמדברים על זכויות, מומלץ להבחין בין זכות ערכית לזכות טכנית – הראשונה מוקנית לערך מסויים (למשל – חירותו של אדם לאכול כל מה שליבו חפץ) והשניה לפעולה מסויימת במסגרת אותו ערך (למשל – אכילת שרימפס). לאכילת שרימפס בפני עצמה אין שום מימד ערכי פנימי (לגויים יש כאן מונח מוצלח יותר – אינטרינזי) אך מאחר שהיא חוסה בצל מימד רחב יותר ובעל ערך – הנאת האדם מאיזה מאכל שירצה – יש מקום להמנע מלהפריע לאדם לאכול שרימפס, ולקבוע כי מבחינה טכנית, וטכנית בלבד, יש לו את "הזכות לאכול שרימפס".
כיוצא בזה לענייננו – יש לאדם זכות ערכית נכבדה לביטוי חופשי, ובמסגרתה יש לו זכות טכנית לבחור לעצמו איזה כינוי שירצה. אך עצם האנונימיות משוללת כל מימד ערכי פנימי. היא מבטאת לא יותר מאשר פחד או מצוקה במקרה הטוב ונכלוליות נבזית במקרה הפחות טוב, והשכיח עד זרא אצל הטוקבקיסטים שלנו. אם אנו מעלים את האנונימיות לדרגת ערך, מדוע שלא נקנה לטיפוסים נוסח רוני ליבוביץ את הזכות לעטות על ראשם כובע גרב בטרם יכנסו לסניף בנק, או לטיפוסים נוסח בני סלע את הזכות להחשיך את חדר המדרגות בטרם תפתח הנערה את דלת דירתה? והרי לפי מסורתנו הפשעים שהשודדים והאנסים הללו מבצעים בחסות האנונימיות אינם עולים בחומרתם על הפשעים שהטוקבקיסט מסוגל מבצע בחסות האנונימיות, שנאמר בתלמוד, מסכת בבא מציעא: "כל המלבין פני חברו ברבים הריהו כשופך דמים".
לשיא הגיחוך מגיע השופט ריבלין באמרתו מתוך פסק הדין: "התרופה לדיבור הפוגע – היא דיבור נוסף". רוצה לומר – אם מכפישים אותך בטוקבק, נאמר – מייחסים לך עבירות פליליות שלא עשית או מחלה שאין לך, הישאר צמוד למחשב והיכנס גם אתה לביצת הטוקבקיאדה והשפרץ הכחשות לכל עבר! אכן, "תרופה" של ממש… וכי טחו עיניו של ריבלין מראות שהטוקבק הוא פתח לשמועות בנוסח "קראתי עליו בעיתון ש…" ומכאן לשמועות נוסח "הוא ידוע כמי ש…", עד שכדור השלג של הדיבה הולך וצובר נפח מפלצתי, בין אם הוכחש הפרסום הראשוני ובין אם לא? יאזין נא השופט ריבלין לאריית הדיבה מתוך "הספר מסוויליה", שם מתואר בפירוט גלגולה ההדרגתי של הדיבה מ"משב רוח קל" עד ל"סופה משתוללת הגורמת לאוויר להדהד" – אולי הקרשנדו הגדול ביותר בתולדות האופרה.
יש עוד פגם חמור בפסק הדין של ריבלין, שעיקרו התחמקות ממענה שיפוטי הולם לפשעי הטוקבק בשם דקדוקי עניות של פרוצדורה. לפגם הזה כבר ניתנה תשובה נאה בפסק דינו של השופט רובינשטיין, שלמרבה הצער נותר שם בעמדת מיעוט. אין זאת אלא שריבלין, ולוי המחרה מחזיק אחריו, מתגלים בפסק הדין הזה כטכנוקראטים צרי אופק אשר יותר משהם שוחרים את הצדק הם שוחרים את הסדר. בתוך כך הם מגלים אי הבנה טוטאלית במהות הדיבה ובחומרתה, ובשם "זכות" פיקטיבית חסרת שחר שהמציאו הם מציגים בפנינו פסיביזם שיפוטי שגוי מיסודו.