נשק דמגוגי מזוקק למדי שלף לאחרונה ראש הממשלה, בקרב ההתבצרות המכוער שהוא מנהל על כסאו, בזו הלשון : "בדמוקרטיה מי שמחליט מי ינהיג את העם זה העם. אחרת זו פשוט לא דמוקרטיה".
כלפי זאת ייאמר ראשית כי פוליטיקאי טוב איננו מנהיג, אלא משרת. עצם הצגתו של פוליטיקאי את עצמו כ"מנהיג" מעידה על דפוס חשיבה אנכרוניסטי, ספק מונארכי ספק פשיסטי, אולי אף מעט מגלומני, ודאי שלא "פשוט" דמוקרטי.
האזרח בן החורין במדינתו איננו זקוק כלל ל"מנהיג" במנגנון אותה מדינה, וכל ייעודו של המנגנון המדיני עצמו, אם אכן איננו מונארכי או פשיסטי, הוא לדאוג לרווחת האזרחים ולבטחונם במסגרת חברה צודקת, וכלל לא "להנהיגם". אם השיח הפוליטי העכשווי השכיל להיפטר מיראת כבוד כלפי "האוראקול" או "המכשף" או "הגואל" או "שמש העמים", הגיעה העת שישליך לפח הזבל של ההסטוריה גם את "המנהיג". ראשי רשויות אינם אלא אדמיניסטורים אפרוריים בשירותן של מטרות אפרוריות, ואבוי למייחסים להם הילה רחבה מזו.
ממש כשם שראש העירייה איננו לאמיתו של דבר "ראש העיר", ונשיאת בית המשפט העליון איננה לאמיתו של דבר "אלת הצדק", כך גם ראש הרשות המבצעת איננו "אבי האומה" או "מנהיג העם" אלא…משרתם של האזרחים, וככזה הוא בהחלט כפוף למוסדות האזרחיים השיפוטיים ולהלכותיהם, ותלוי בהם. במדינה צודקת, מי שמחליט מי ישרת את האזרחים זהו הצדק, אחרת זו פשוט לא מדינה צודקת.
אירוניה מיוחדת ישנה בתופעת ה"מנהיגות" במסגרת הדמוקרטיה, בהיותה של הדמוקרטיה מועדת באופן מתמיד לכניעה לרוח ההמון, כך שמי שמתיימר בקרבה להתגלות כמנהיג מוצא עצמו למעשה כמחזר פתטי אחר האספסוף, ברוח הכרזתו הפרדוכסאלית הבלתי נשכחת של השר הידוע מ"כן, אדוני השר": "אני מנהיגם! עלי ללכת בעקבותם!". דווקא הדמוקרטיה היא זו שמקרבת את הפוליטיקאי שיכור ה"מנהיגות" למחוזותיה של ההמוניות העדרית, הכמהה ככזו להיות "מונהגת", והתוצאה, כידוע, רחוקה מלשקף עקרונות של חירות ושל צדק ושל תבונה. ברוח זו ניתן לומר כי המוניות ודיקטטורה זה למעשה אותו דבר, ובוזו הגדול של ראש הממשלה למערכת המשפט אכן איננו נטול ניחוחות של דיקטטורה בשם הדמוקרטיה.
עינינו הרואות אילו שמות עושה ועלול עוד לעשות בשיח הפוליטי המונח הכה-נאה-לכאורה "דמוקרטיה". תחת מדינת הצדק, או מדינת האדם, אנו מקבלים בחסותו את מדינת הרוב, עם כל הרפש המסוכן הפושה ברוב, ונראה כי הגיעה השעה להחלץ כבר מן הקסם העתיק והמחניק של המילה הזו, "דמוקרטיה", שהרוב והדמגוגים של הרוב כה נהנים לנצל. שלטון הרוב היווה מאז ומתמיד כסות נוחה לשלטון הרודן. ישנם ערכים הומניסטיים חשובים בהרבה מכיבוד רצון הרוב (כיבוד רצון הרוב עצמו נגזר מהם, משני להם, ושואב את כל תוקפו מהם) ולמוקירים את הערכים הללו מוצע בזאת המונח "הוּמָנוֹקְרַטְיָה" (שלטון האדם), שלאורו "מנהיגי העם" מסוגם של הדמגוג שלפנינו ילכו על גחונם, יזחלו חזרה למאורותיהם, והשדה הפוליטי ייטהר מהם.