כלהטוטן השובר בזה אחר זה את השיאים של עצמו, מניף הימין הישראלי בזרועותיו הפרלמנטריות אינספור כדורי נפץ לחלל השיח הציבורי, האחרון שבהם הוא האיסור לכנותו בשם שמיום ליום הוא הולך ונעשה ראוי לו יותר ויותר – נאצי.
הדרך בה עוטה על עצמו הימין את אמצעי ההסוואה הזה נלוזה במיוחד – הוא מנכס את התואר "נאצי" כ"סמל שואה", ומכאן קצרה הדרך עד להתהדרות מזוייפת ב"הגנה על רגשות הניצולים", כאילו שלוות רוחם של הניצולים היא זו שמעניינת כאן את הימין ולא שלוותו שלו עצמו, ורצונו להבטיח את המשך מעלליו ללא ספיגת הכינוי הראוי להם.
כל פרח הסטוריה יודע שהנאציזם חורג, הן כתופעה הסטורית והן כמושג רעיוני, מהשואה ההיא שנעשתה לעם ההוא באמצע המאה ההיא. במישור הפוליטי, נאציזם הוא כינוי הולם לכל מגמה רצחנית בשמם של ה"גזע" או ה"לאום" או "המדינה", למשל – הטבח במערת המכפלה, אותו חגג בשעתו אחד מנציגיו המובהקים של הימין הישראלי, חנן פורת, מייסד המפלגה ממנה באה כעת הצעת החוק דנן; ובמישור החוץ-פוליטי, "נאצי" הפך בתרבות המערבית לכינוי מקובל לכל רוע צרוף נטול שמץ של רגישות, למשל – בעל המרקייה הקשוח באותו פרק מהולל של "סיינפלד", דמות אשר ספק אם השואה נכנסה בכלל לגדר תודעתה, ואשר הדמיון בין טון דיבורה ובין טון דיבורו של ח"כ אורי אריאל, מגיש הצעת החוק דנן, גלוי לאוזן.
פסול הוא דפוס החשיבה המייחד את הנאציזם רק לאמצעים טכניים כאלה או אחרים של רצחנות (מחנות השמדה, בורות הריגה, תאי גזים וכו') ומגמד בתוך כך את משקלה של המגמה הרצחנית עצמה, שהיא כשלעצמה המהות והעיקר לעניין קביעת משמעותה המוסרית, תהנה אשר תהנה הטכניקה והטכנולוגיה בהן נעזרה. טיבה המוסרי של פעולה אינו מושפע ממידת הקושי הטכני בעשייתה. רצונך לרצוח בני לאום אחר ככאלה? אינך אלא נאצי, בין אם יקראו לך אדולף היטלר ולרשותך צבא שלם, ובין אם יקראו לך ברוך גולדשטיין ולרשותך רובה בודד.
ולאלה הימנים שבינינו המכחישים כל מגמה רצחנית בעמדתם, נאמר שלושה דברים: ראשית, ראינו את התלהבותכם מהפצצות אוויריות של אוכלוסיה אזרחית, הן בעזה והן בביירות, ודי בכך כדי לפקפק בכנות הכחשתכם כל רצון "לרצוח ערבים". שנית, אפילו הכחשתכם כנה, ובתודעתכם אין רצון כזה, עצם תמיכתכם בהמשך הכיבוש, קרי – בשלילת זכויות אזרחיות ופוליטיות מבני לאום זר מפאת הוד והדר ה"לאום" ו"המדינה" – הרי זו בגדר דרך המוליכה לרצחנות, בין אם תודו בה מפורשות ובין אם לא. שלישית, אפילו אם טעות בידינו ואינכם נאצים כלל ועיקר – שמורה לנו מלוא הזכות, במסגרת שיח ציבורי בעניינים פוליטיים, להגזים, לנפח, לעוות, ולאמץ את טריק מספר 32 ב-"38 דרכים לנצח בוויכוח" של שופנהאואר, טריק שכותרתו "הקטגוריה הנתעבת" ושאותו מתאר שופנהאואר בזו הלשון: "דרך מהירה להיפטר מהצהרה של יריב, או לכל הפחות להטיל בה חשד, היא להכניס אותה לאיזושהי קטגוריה נתעבת; גם אם הקשר הוא רק למראית עין, או רופף". זוהי תופעה רווחת ביותר בשיח הציבורי, ושלילתה תביא להכפפת השיח הציבורי לקריטריונים צפודים של דיוק אקדמי, קרי – איבון השיח הציבורי, דילולו, חיסולו – משאת הנפש של כל נאצי.
סימנים לניוונו של השיח הציבורי המוכפף לדקדוקי האקדמיה מספקים לנו מדי שבוע הפובליציסטיים האקדמיים של 'הארץ', כדוגמת פרופ' שלמה אבינרי או פרופ' אלכס יעקובסון, המרגיעים אותנו חזור והרגע שישראל אינה עוברת תהליך של פאשיסטיזציה, ושאין מקום למילה "פאשיזם" בשיח הפוליטי העכשווי, שכן עדיין לא מתקיימים בישראל לחלוטין פרמטרים אלו ואחרים שמדע המדינה מגדיר באמצעותם "פאשיזם"… מלומדים נוקדניים אלה לא זו בלבד שמגלים עיוורון לדינמיקה ההסטורית המשתקפת במצב עובדתי נתון, אלא גם לכוחה האופוזיציונרי של רטוריקה שלא באה לדייק אלא להזהיר, ושפיטתה בפרמטרים של "דיוק הסטורי" משולה לשפיטתו של פעמון אזהרה בפרמטרים של "דיוק מוסיקלי".
מבחינה משפטית, פסולה היא גם עצם ההצמדות למילה ספציפית כזאת או אחרת עד כדי איסור השימוש בה ("ובכל הטיותיה!" לשון ח"כ אורי אריאל) לפי חוק. מילים אינן עומדות כשלעצמן, ומגוחך לקבוע את מידת הלגיטימיות של השימוש בהן רק לפי הופעתן הצלילית הבודדת והמבודדת מכל סבך ההקשר, סבך אשר ספק אם שופט יכול לפענח בדיעבד וודאי שהמחוקק אינו יכול לפענח מלכתחילה (אלא אם כן מחוקק נאצי לפנינו). "הפטישיזם של המילים מונע את הבנת המציאות" אמר בשעתו ההוגה הנודע (שהיה גם פליט נאציזם וגם בעל השכלה משפטית) אריך פרום. במקרה שלפנינו מדובר בפטישיזם פאשיסטי שאינו רק מונע אלא אף נועד למנוע את הבנת המציאות, ואת חשיפת הפטישיסט הפאשיסטי עצמו במערומיו, כשהוא מחזיק בידיו את אביזרי סטייתו הפוליטית.