אנו מתבשרים על הצעת חוק ממשלתית חדשה אשר תסמיך את בתי המשפט, לאחר שבאו לידי מסקנה שהנאשם שלפניהם ביצע את המעשים המיוחסים לו כשלא היה שפוי בדעתו, לשלוח את אותו נאשם לשהות כפויה במוסד פסיכיאטרי למשך זמן החופף את עונש המאסר המירבי הקבוע לעבירה בגינה הועמד לדין. כך, למשל, נאשם ברצח יוכל להישלח לכשלושים שנה במחלקה הסגורה של מוסד פסיכיאטרי, הגם שבית המשפט שוכנע, כאמור, שעשה את אשר עשה בשעה שנטרפה עליו דעתו.
לפנינו, אם כן, הצעה הבאה להחדיר מימד עונשי להכרעה בדינו של אדם בלתי שפוי, ולגזור בכך גזירה שווה בינו ובין עבריין פלילי מורשע. בתוך כך מרוקנת הצעה זו מתוכן את אחת ההגנות הקלאסיות הפוטרות נאשם מאחריות פלילית (ודוק – מאחריות פלילית בכלל, לא רק מעונש) היא הגנת אי שפיות הדעת. והרי זו הגנה הגיונית ומוצדקת מאין כמותה: המטורף, בעיצומו של טירופו, הינו נטול מחשבה פלילית, כפי שזו מוגדרת מימים ימימה בחוק, ואין לו לא מודעות לטיב המעשים שהוא עושה ולא מודעות לנסיבות האופפות אותו. מאחר שכך, מעשה הנעשה בעיצומו של טירוף אף איננו יכול להתגבש כלל לכדי עבירה פלילית, ככל שעבירה זו, כרוב רובן של העבירות בדין הפלילי, דורשת מחשבה פלילית כתנאי הכרחי להתקיימותה.
קל וחומר כשמדובר בעבירת הרצח, המוסיפה ודורשת מעבר למחשבה פלילית גם מידה מינימאלית של קור רוח, ובלשון החוק – "נסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאת מעשיו", הווה אומר – מציאות נפשית הרחוקה מעולמו הנפשי של המטורף תכלית הריחוק.
יצויין שכבר כיום נפגעת זכות בסיסית של נאשמים שביצעו בהעדר שפיות את המעשה בגינו הועמדו לדין, היא הזכות לדעת בבירור בסוף משפטם על איזו צלע של המזלג הם עומדים: אשם, או זכאי. אין למזלג הכרעת הדין הפלילית צלעות אחרות, ואסור שיהיו. כל צלע אפשרית אחרת תטיל אות קין ותסבוכת חברתית על הנאשם מבלי שלמעשה נמצא אשם במשפטו, והדבר פוגע קשות וללא הצדקה הן בכבודו האנושי והן בעקרון סופיות הדיון.
ולמרבה הסלידה, צלע מרושעת כזו אכן קיימת כיום בחקיקה הישראלית, והיא זו שמורה לבית המשפט "להפסיק את ההליכים" כנגד נאשם שנמצא שאינו אשם מחמת אי שפיות הדעת, ולמנוע מאותו נאשם את הזיכוי המפורש שהוא זכאי לו בנסיבות אלה.
אין זאת אלא שהחברה הישראלית, הן במצב המשפטי הקיים וביתר שאת במצב המשפטי המעוות שיווצר אם תתקבל הצעת החוק דלעיל, מתעקשת להדביק לטירוף גם דופי מוסרי, שעה שהן האמת והן הצדק עומדים בניגוד לכך. אין דופי מוסרי בטירוף, ואין דופי מוסרי בפעולות הנובעות מן הטירוף.