לוגו אתר

"כל כך פשוט להיות מעשי" – על יצחק קלפטר כתמלילן

אין עוררין על גובהן הרב של הרמות האמנותיות שהעפיל אליהן יצחק קלפטר כמלחין, כמעבד, כגיטריסט, וגם כזמר. מעט מדובר על גדולתו כתמלילן. וכיצד ידובר, שעה ששימושו התדיר בתואר "יפה" בלב השירים (מקבץ דוגמאות רק מן האלבום האחרון – "השחפים חגים, יפים במעופם", "מה טובה פריחת ההדרים, כה יפה הוא שערך בלילה", "משהו מושך אותי בפנים, אלייך.. אישה יפה") עלול להעיד על רפיון פואטי מסויים, דלות ביטוי, כאותה מדריכת אמנות פומפוזית מן החמישיה הקאמרית שדבריה על היצירות התמצו פחות או יותר ב"זה מאד יפה… מאד יפה…".

ברם, אצל קלפטר, הרוח האמנותית הכללית, שהיא חמה מאד ולוטפנית מאד ומבקשת להרגיע יותר משלטלטל, להנעים יותר משלאתגר, רפיון הביטוי המילולי הולם מאד את המצב האופטימאלי שחותר אליו השיר בכללותו, עם הלחן והגיטרות והשירה האבהית: שב בנוח, מאזין, אל תתאמץ, הרשה לעצמך לפלוט את המלים הכוללניות ביותר והיסודיות ביותר והבנאליות ביותר, שכן מן היסודי ומן הבנאלי אני עומד להפיק עבורך את היופי ואת הכיף. אנו פטורים כרגע מעמידה תמידית בחובת המטאפורה והדימוי וההמחשה. בנינוחות הבלתי תובענית שאני אפוף בה ורוצה לאפוף גם אותך, ארשה לעצמי לפזם בקלילות את המופשטים שבהיגדים ואת הפשוטים שבהם ("בואי הנה, בואי איתי, כל כך פשוט להיות מעשי", "הפחד מפגיעה, לא היתה סיבה אחרת, אני אזכור אותך תמיד", "אני מרשה לעצמי, עם קצת דמיון חופשי, את שנינו ביחד, את ואני").

אילו טקסטים כאלו היו מוצגים כשלעצמם, באיזשהו "ספר שירה" נטול לחנים והכרת הקורא את הלחנים, אפשר היה בצדק לפטור אותם כמלמולי סרק. אבל צירופם עם המוסיקה של קלפטר מעניק להם כח אמנותי בלתי רגיל, שלמות אסתטית של עמדה נפשית עמוקה, שאיננה רק מהנה מאד, אלא גם ראויה להערכה מבחינה רעיונית: בניגוד לתפיסתו של ניטשה, המשעבדת את האדם פרמננטית לאיזה "רצון לעוצמה" יוקד וקדחתני, הנה יש ביושר ואף בנועם להודות כי האדם איננו רק רצון לעוצמה אלא גם רצון לרפיון, רצון שאיננו חולני, ואיננו דקדנטי, ואיננו ניהיליסטי, ואיננו נובע מעייפות מן החיים או משלילתם. יש לא פחות "אמירת הן" לחיים ברביצה מול שקיעה מאשר בריצה מול זריחה, בצמצום מכוון של ביטוי מאשר בביטוי בארוקי מורכב ומתוחכם. כל שיר ב"ספר הטאו" מבטא זאת היטב, בנימה הטמירה המתבקשת.

"אני מאשימה את הכתיבה שלך בדלות לשון" הטיחה פעם דליה רביקוביץ' בחמי רודנר, מבטאת בכך הלך רוח סנובי רווח כלפי תמלילי שירי הרוק והפופ. ובהיות הסנוביזם סוג של יוהרה, ובהיות היוהרה חיפוי על עליבות, מן הדין לחשוף מהי העליבות במבט הצפרדע הזה כלפי התמלילים דנן – הרי היא שפיטתם לבדם, במנותק מן המוסיקה העוטפת אותם, תוך עיוורון לכוחו האסתטי העצום של התצריף המילולי/מוסיקאלי שהמילים הן רק חלק ממנו. עוצמים עיניהם משגב המוסיקה, אין הסנובים הללו מעלים על דעתם כי על מנת ליתן יתר תוקף להלכי רוח מוסיקאליים הרי שלעתים חובה אסתטית קדושה היא לשקע אותם דווקא ברבדי קיום פשוטים ובסיסיים, כך שיתגלה היטב לאוזן כי גם במישורי היום-יום היופי הזה נוכח.

פשטות מילותיהם של שירי הרוק, בהיותם יצירות אמנות, היא מכוונת במובהק– אנו רוצים לשקע את היופי שלפנינו גם בהוויית הרחוב והמוסך והשוק ובית הסוהר, כך שיזדהר במלוא אדירותו הקיומית, כשם שואן גוך ידע לשקע את חזיונות היופי שלו אף בנעלי עבודה מרופטות של איכרים. "אני מאשימה את הציורים שלך בדלות נושאים" יכולה היתה להטיח כלפיו איזו דמויית-רביקוביץ סנובית שכזו, תובעת ממנו להעדיף ולצייר מגפי אצילים עטורי יהלומים…

פורסם לראשונה במוסף יום העצמאות של "תרבות וספרות", הארץ, 18.4.18