אנו מתבשרים על הקמתה של "ועדה לקידום התנהלות דיונית תרבותית בבתי המשפט", שם צח ומתקתק אשר מעורר חשד בקרב כל שוחרי חופש הביטוי המריחים את אויביו מרחוק. הנה, ככל הנראה, עוד פורום מוסרני אשר ישים חרצובות לפיהם של עורכי דין, הנה עוד דיכוי אדמניסטרטיבי של רחשי ליבם של אנשי משפט, והנה, לענייננו ברשימה זו, הזדמנות לבחון את ההגבלות הסטטוטוריות המוטלות כיום בישראל על היקף הביטוי של עורכי דין במסגרת תפקידם, ומה שחמור מכך – אף שלא במסגרת תפקידם. אתמקד כאן בשתי ההגבלות המרכזיות, הקבועות בשני סעיפים עוקבים מתוך כללי האתיקה המקצועית של לשכת עורכי הדין, כללים אשר קיבלו מעמד של חוק בישראל: חובת עורך הדין לשמור "על יחס כבוד לבית המשפט" (סעיף 32) וחובת עורך הדין לשמור "על כבוד הצד שכנגד ועל כבוד כל אדם אחר הקשור בהליך השיפוטי" (סעיף 33). (העובדה שמייד לאחר שני סעיפים אלה בא סעיף המתיר מפורשות לעורך הדין לשקר לבית המשפט אינה מענייננו כאן – כבר תקפתי סעיף זה ברשימה אחרת ["לעורכי דין מותר לשקר", הארץ 25.1.10] – אך בכל זאת איננו פטורים מלציין את האור המגוחך שמטיל סעיף שערורייתי זה על שני קודמיו).
חופש הביטוי, כאמור, הוא הבריקדה העיקרית עליה בוחרים לעלות מבקרי ההגבלות האלה. יש מהם המצטטים את פסיקתו המפורסמת של בג"ץ בעניין קול העם, לפיה מותר להגביל את ביטוי האדם בישראל רק אם יש ודאות קרובה לכך שהביטוי יזיק ויפגע קשות באינטרס הציבורי; ויש מהם שסתם מציינים את מעמדו הרם והחיוני של חופש הביטוי בתרבות המערבית המודרנית.
הנני האחרון להקל בחשיבותו של חופש הביטוי בדיון זה, ועוד אדרש לטיעון מחופש הביטוי בהמשך. ועם זאת, אבקש כאן לבסס טיעון שונה לחלוטין בגנות אותן הגבלות על התבטאות עורך הדין, טיעון הנוגע לתכלית העליונה של מקצוע עריכת הדין ושל מערכת המשפט כולה.
לשם מה קיימת מערכת המשפט? האם לשם היוקרה? האם לשם האחווה? האם לשם היציבות השלטונית? אף לא אחת מהתשובות האלה נכונה, ככל שהיא מנסה לתאר את תכלית קיומה הקרדינאלית של מערכת המשפט. תכלית קיומה הקרדינאלית של מערכת המשפט אינה אלא הצדק. השגת הצדק, היא הצו העליון של המשפטן. אמר אחד העם – "רגש הצדק שבלב האדם הוא השופט העליון על מעשיו ומעשי האחרים כאחד", ואם בלב האדם כן, בלב המשפטן כל שכן. הצדק נעלה על הנימוס, הצדק נעלה על הקולגיאליות, הצדק נעלה על הטעם הטוב, ועורך דין החש שהצד שכנגד, או בא כוחו, או אפילו השופט שמולו, חוטאים כנגד הצדק, זכותו ואולי אף חובתו לתת לתחושתו זו ביטוי, אפילו יהא זה ביטוי חריף ותקיף וקשה.
והנה, תחושות עכורות אלה של חילול הצדק על ידי הצד שכנגד או על ידי השופט הן הן אלה שלרוב מולידות את אותן התבטאויות שרבים לא יראו אותן כעולות בקנה אחד עם "התנהלות דיונית תרבותית". בהיותן התבטאויות שמקורן ברגש הצדק, ניתן היה לצפות מלשכת עורכי הדין שתתירן ואף תכבדן. אך אותם שני כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, והחלטות ועדת האתיקה של הלשכה בעקבותיהם, אינם רגישים כלל להיררכיה העקרונית החשובה בין הצדק מזה ובין האחווה המקצועית והטעם הטוב ושלל עקרונות "הדיון התרבותי" מזה.
רק לאחרונה החליטה ועדת האתיקה הארצית של הלשכה להעמיד לדין משמעתי עורך דין שכל פשעו היה האשמה מפורשת ומנומקת של בא כח הצד שכנגד בשקר וברמייה ובזלזול במערכת בית המשפט (החלטה מס' 246/08). לשון אחר – ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין מצווה כיום על חבריה החשים בקיומו של עוול להחריש! האין הועדה רואה שבכך היא שומטת את הקרקע מתחת לצידוק המקצוע כולו? האין הועדה חשה שבכך היא מחזקת את תדמית עורך הדין כפוחלץ יבשושי, ומחלישה את אלו מבין עורכי הדין (וכן, עוד יש כאלו) אשר אש הצדק בוערת בליבם?
ויודגש שנית – אינני מדבר כרגע בשם חופש הביטוי. אדרבא, זכותה של גילדה (וביטוי זה מופיע כאן ללא שמץ של גנאי) לאמץ לעצמה קודים פנימיים מחמירים יותר מאלו שכפופה להם החברה בכללותה, וטיעונים המתמקדים בחופש הביטוי מחטיאים כאן, לפיכך, את לב העניין.
זה עתה חזרתי מקונצרט מוסיקה קאמרית באולם הקטן של משכנות שאננים בירושלים, במהלכו הערתי לאישה מבוגרת אחת שליחששה רבות עם חברתה תוך כדי נגינת החמישיה שמולנו, וביקשתי ממנה להפסיק. ללא ספק פגעתי בכך בחופש הביטוי שלה. ועם זאת זהו האתיקט הנוהג בחוג שוחרי המוסיקה הקאמרית, והוא לגיטימי ואף מוצדק נוכח תכליתה העליונה של ההתקהלות הזו – האזנה נטולת הפרעה למוסיקה. בדומה לכך, זכותה הכללית המלאה של לשכת עורכי הדין להטיל על חבריה הגבלות שהיו פטורים מהן אלמלא היו חבריה, אך בשונה מכך, ההגבלות הספציפיות בהן אנו דנים כאן חותרות תחת התכלית המקצועית העליונה של הלשכה עצמה. אם נמשיך באנלוגיה מעולם המוסיקה, הרי הן כהגבלות דמיוניות של איגוד הנגנים על חבריו לנגן טונים נמוכים בלבד… לא רק חופש הביטוי נפגע כאן. נפגעת כאן גם אמנות המוסיקה.
אמת נכון הדבר, שראוי לעורך הדין, גם בהתייצבו מול עוול מקומם של הצד שכנגד או של השופט, לשמור על רף אסתטי מינימאלי מסויים של התבטאות. כותב שורות אלה מאמין כי אף המסרים החריפים והתקיפים ביותר ניתנים לבוא לידי ביטוי נקי, מדוייק ונטול גסויות, וכי טובתה המקצועית של המערכת המשפטית בהחלט מצדיקה הצמדות לביטוי שכזה. אלא שקביעת הרף האסתטי הנכון על ידי טריבונל מנהלי שבכוחו להטיל סנקציות עונשיות – זה כבר חזיון שאינו הולם חברה מתוקנת במאה ה-21. זו כבר תופעה המחייבת הזכרות במעמדו היסודי של חופש הביטוי, ועמידה על האנכרוניסטיות הויקטוריאנית של הענשת אדם מבוגר, בעל בעמיו, על שדיבר "לא יפה".
כמו כן קיימת כאן במלוא עוזה סכנת המדרון החלקלק – אם היום אתה אוסר לתאר שופט כ"חמור", מחר אפשר שתאסור לתאר אותו כ"פדאנט", ומחרתיים אפשר שתאסור לתאר אותו לגנאי בכלל. הקו החוצה בין שלושת השלבים הללו איננו ברור כלל, ומסוכן להפקידו בידי בית דין משמעתי.
אכן, יש הרבה כללים צודקים בעולם שאין מקום לאכיפתם על ידי בתי דין. העובר עליהם אולי עדיין אינו פטור בדיני אדם, אך בכל זאת הוא פטור בדיני המנגנון הרשמי וערכאותיו. המנגנון הרשמי הוא כלי גס מידי, דורסני מדי ופורמליסטי מדי כדי לתת מענה צודק לתופעות אשר עמידה על הפסול שבהן מצריכה רגישות ודקות אבחנה שלא ניתן לתרגמן לשפת כללים רשמית ועוד עונשית.
הערה אחרונה לגבי חובת עורך הדין "לכבד את הצד שכנגד": פסיקת בתי המשפט מחילה כיום חובה זו על עורך הדין גם בהיותו בעל דין בעצמו (ר', למשל, את פסק דינה של השופטת מלכה אביב מבית משפט השלום בירושלים בתק 1698/03). כאן כבר נגמרות מילותי בשם חופש הביטוי ואף בשם הצדק, ולא נותר לי אלא להצביע על טבע האדם המושם פה תחת סד בלתי אפשרי כמעט: חיוב עורך הדין להתעלות מעל העוינות הטבעית היוקדת בלב כל בעל דין כלפי יריבו שתבע אותו או שנתבע על ידו – חיוב מוזר זה הוא בגדר גזירה שרוב עורכי הדין כבעלי דין אינם יכולים ואינם צריכים לעמוד בה. ועולה ממש החשק לעטות את גלימתו של שיילוק ובמילותיו של שייקספיר לשאוג: "אמת כי עורך דין אני! האין לעורך הדין עיניים? האין לעורך הדין ידיים, אברים גידים רגשות נטיות ותאוות?… כשאתם דוקרים אותנו לא יזוב דמנו? כשאתם הורגים אותנו לא נמות?כשאתם מעליבים אותנו, לא נקח מכם נקם?".
יימחקו סעיפים 32 ו-33 לכללי האתיקה המקצועית של לשכת עורכי הדין, פן תיהפך "אתיקה מקצועית" ל"אסקטיקה מקצועית", במסגרתה מתנזר עורך הדין מטבעו כאדם ומחובתו כמשפטן.