"טריקת הדלת" האמורה בכותרת איננה מתייחסת לאיזשהו מעשה גס או אלים כלפי המעביד במהלך ההתפטרות ממקום עבודתו או לאחריה. כל משמעותה של "טריקת הדלת" כאן היא שלאחר שגמלה בלב העובד ההחלטה להתפטר, ולאחר שהודיע עליה באופן ברור למעביד – עובד זה יהיה פטור מכל מגע עם המעביד ומכל דין ודברים עמו על מנת להבטיח את זכויותיו, ולא יהיה לו צורך לבקש מן המעביד דבר. הכל על מנת למנוע מן המעביד הנטוש, ולעתים גם הפגוע, את האפשרות לנצל את פניית העובד המתפטר אליו כדי לכפות עליו ויתורים שונים ומשונים בטרם יינתן לו מבוקשו. שהרי גם בשלב המתוח שלאחר ההתפטרות ולפני מימוש זכויות המתפטר, המעביד עודנו נהנה מיתרון כח משמעותי כלפי העובד, ואין לתת לו לנצל יתרון כח זה לרעה.
אפתח בוידוי מעט מביך – כששאלתי את עצמי לראשונה מדוע הצדק מסומל על ידי מאזניים, הניחוש הראשון שעלה בדעתי לא הלך בעקבות המודל הציורי של המשפט הפלילי, בו לרוב נאשם אחד ניצב מול השופט, והשופט "שם בכף אחת" את השיקולים לטובת נאשם זה, "שם בכף השניה" את השיקולים לרעתו, ולפי נטיית כפות המאזניים מכריע את הדין. אני דווקא חשבתי על משפט אזרחי בין שני בעלי דין יריבים, כאשר כל כף מן המאזניים מייצגת בעל דין אחר, ומלאכת השופט היא בהשוואת משקלן של שתי הכפות ובהבאתן למצב של איזון. מגוחך ככל שזה יישמע בעיני כמה אנשים, גם במלאכה שכזו יש הרבה מהצדק, שכן היא באה לנטרל כוחות זרים של בעלי הדין היריבים, ולהראות לבעל הדין החזק יותר שבריבו עם בעל הדין החלש יותר – בפני הצדק שניהם שווים, ואם אינם שווים – יש לעשותם לכאלה.
ואין לך תחום בו מלאכת השוואה זו נדרשת יותר מאשר דיני העבודה. כאן עמדת הכח העודפת של המעביד אינה נובעת רק מהעובדה הברוטאלית שהוא לרוב עשיר יותר, ומהעובדה הברוטאלית לא פחות שהוא זה שמשלם. עמדת הכח העודפת שלו ניתנת להוכחה אף משיקולים אלגבריים פשוטים: בכל מגזר העסקה נתון, יש הרבה יותר עובדים ממעבידים. לכן קל יותר למעביד למצוא עובד חלופי מאשר לעובד למצוא מעביד חלופי. לפיכך ביטולה של ההתקשרות בין העובד למעביד קל יותר למעביד מאשר לעובד, קרי – העובד תלוי בהתקשרות זו יותר מאשר המעביד. על רקע מצב עגום אך יסודי זה ניתן היה לצפות כי ביטול ההתקשרות על ידי העובד ישים מיידית קץ לכל תלות אפשרית שלו במעביד, ויפטור אותו מכל חובה או צורך או אילוץ לבוא עם מעביד זה במגע. אלא שהמשפט הישראלי עודנו מטיל את העובד המתפטר חזרה אל פתח המעביד בנסיבות לא מעטות, שהגיע העת לסלק מן העולם.
במסגרת רשימה זו, אסתפק בשלוש דוגמאות קצרות לאילוץ העובד כיום לשוב ולדפוק על דלת המעביד, האחת לקוחה מן החקיקה, השניה מן הפסיקה, והשלישית מן הנוהג הרווח.
הדוגמא הראשונה היא זו של חוק ההודעה המוקדמת לפיטורים ולהתפטרות משנת 2001, עליו חתומים שלושה אידאליסטים חדורי צדק וטוהר מידות מכף רגל ועד ראש: שלמה בניזרי, אריאל שרון ומשה קצב. החוק קובע כיאות את חובת המעביד המפטר להשהות את הוצאת הפיטורים אל הפועל עד חלוף תקופה מסויימת, אך מייד מחיל חובה זו בהיפוך סימטרי מדוייק גם על עובד שהחליט להתפטר. לאמור – גם לאחר שהחלטת להתפטר, אתה עדיין מחוייב על פי חוק לעבוד בשירותו של אותו מעביד שמאסת בו, לעתים קרובות אפילו עד חודש ימים שלם. כפי שראינו לעיל, אין סימטריה עקרונית בין העובד למעביד, ובכל זאת מתייחס אליהם החוק הזה כשחקנים שווי כוחות ושווי חובות.
הדוגמא השניה היא זו של התפטרות עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה. אחת ההוראות היפות בחקיקה הישראלית היא זו שקובעת כי התפטרות כזו מזכה את העובד בפיצויי פיטורין, הגם שהוא זה שהתפטר כאן. אלא מאי? באו פסיקות בתי המשפט וקבעו שהעובד יהיה זכאי לדבר הזה רק אם הקדים ובא בדברים עם המעביד שהרע את תנאי עבודתו וניסה לרכך את עמדתו בטרם יתפטר בפועל. אין זאת אלא שבתי המשפט מחייבים כאן את העובד המבקש להתפטר להתדיין ישירות עם המעביד לשם מימוש זכויותיו המוענקות לו לפי חוק. בכך הם מערימים על העובד קושי מיותר, טעון מאד, ולא הוגן.
הדוגמא האחרונה היא אולי קלת הערך ביותר, אך גם בה טמון פתח לניצול לא הוגן: עובד שהתפטר זקוק לרוב לאישור כתוב מאת המעביד על סיום יחסי העבודה ביניהם. זהו אישור שנדרש ממנו על ידי רשויות המס, קרנות הפנסיה, וגופים אחרים. המעביד מחוייב לפי חוק למסור אישור זה לעובד תוך שבועיים מיום ההתפטרות ולא – ישא על כך באחריות פלילית (!). אך הנוהג הרווח הוא שאף עובד אינו מתלונן במשטרה כנגד מעביד שלא עמד בחובה זו, ואף יומנאי משטרה לא יתייחס בכבוד לתלונה שכזו, והעובד המתפטר מוצא עצמו נאלץ לדפוק שוב על דלת המעביד ולבקש ממנו את הנייר הפשוט הזה. פעוטה ככל שתהיה כאן בקשת העובד, קל להבין שגם כאן נוצרת סיטואציה אותה יכול המעביד לנצל כדי לכופף את העובד להסכים ל"ניכוי" זה או אחר משכרו האחרון, "עיכוב" זה או אחר בתשלום, וכיוצא באלה טריקים מלוכלכים. גם כאן יש להעמיד את המעביד על חובתו למסור את מלוא המסמכים הדרושים לעובד באופן שאיננו מותנה כלל בפניית העובד אליו. העובד המתפטר אינו אמור אף פעם לשחר לפתחו של המעביד על מנת לקבל את המגיע לו כדין.
כשמנהיג ההסתדרות המיתולוגי יצחק בן אהרון נפגש לפני שנים אחדות עם קבוצת פועלים ממורמרים, הוא אמר להם ברוח טובה אך ברצינות גמורה: "אנחנו נלחמנו אז על הלחם, אתם נלחמים היום על הקצפת". אני מודע לכך שמה שאני מציע במאמר זה איננו לחם, אלא קצפת. ברם, גם העובד זכאי מדי פעם לטעום טעמה של קצפת. ואשרי החברה שחותרת לכך שהקצפת של היום תהיה הלחם של מחר.