לוגו אתר

על ערכו המוגבל של הרוב

שוב מתרגשות על בית המשפט העליון, בטרם יפסול חוק של הכנסת, התקפות בשם "הכרעת הרוב". הטיעון החוזר ונשנה כאן (למשל, מפי השר יריב לוין) הוא ש"הכרעת הרוב" במשטר דמוקרטי אמורה ככזו לגבור על שיקוליו של חבר שופטים מצומצם, אפילו יתבססו שיקולים אלה על זכויות אדם. ואילו התשובה החוזרת ונשנית לכך (למשל, מפי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק) היא שדמוקרטיה איננה מיוסדת רק על ידי הכרעת הרוב, אלא גם על ידי כיבוד זכויות אדם. זו תשובה חלשה מאד: היא עדיין משמרת הפרדה מושגית בין "הכרעת הרוב" ובין "זכויות אדם", ואין בה כשלעצמה כדי להבטיח את עליונות זכויות האדם על הכרעת הרוב, אותה עליונות שלוין ודומיו כופרים בה מכל וכל.

האטימולוגיה, לכאורה, לצדו של לוין: "דמוס" ביוונית הוא "עם", "קרטיה" הוא "שלטון", ומה חזק יותר מ"שלטון העם" לביסוס "הכרעת הרוב" כבעלת המעמד הנורמטיבי העליון בחברה דמוקרטית. ברם, אם נבסס את מעמדה הנורמטיבי של "הכרעת הרוב" על עקרון "שלטון העם", מה טעם לכלול בספירת הקולות שתלמד על "רוב" זה את קולותיהם של אלו שאינם מבני "העם"? אין זאת אלא שהצמדות דווקנית לעקרון "שלטון העם" תוביל לשלילת זכות ההצבעה מערביי ישראל. זו אולי תוצאה אנטי-הומניסטית שלוין ודומיו אינם נחרדים מפניה כל כך, והדברים שלהלן אכן לא ישכנעו ואינם באים לשכנע אנשים כאלה.

להלן אבקש להראות שלאחר שהשתחררנו מכריעת ברך בפני "שלטון העם" כערך העליון של חברה דמוקרטית הומניסטית, כיבוד "הכרעת הרוב" לא זו בלבד שאמור להתפרש באופן כזה שלא יפגע בעקרונות יסוד הומניסטיים הנמצאים "לצדו", כגישת אהרון ברק, אלא שהוא עצמו שואב את כל כוחו מדפוס חשיבה הומניסטי, כך שללא הומניזם, וזכויות האדם הנכללות בו, אין ל"הכרעת הרוב" שום ערך.

ובכן, הצידוק היחידי לכוחו של הרוב לבחור את השלטון הוא זכות האדם הניתנת לכל אחד ואחד בחברה ליטול חלק בבחירת שליטיו. בהיותה זכות אדם, הניתנת ככזו לכל אדם ואדם אך ורק באשר הוא אדם, מתחייב מכך שקולו של כל אדם בבחירות יהיה שווה בכוחו לקולו של כל אדם אחר, ומכאן, ורק מכאן, כוחו העודף של רוב הקולות על פני מיעוטם. איננו מכריעים את הבחירות ברוב קולות משום ערך מסויים הטמון ברוב כשלעצמו – רוב כשלעצמו אינו מבטיח לא צדק ולא שכל – אלא משום שמשקלו העודף של הרוב הוא מסקנה אלגברית פשוטה מכך שכל אחד מן הקולות הבודדים הוא שווה ערך לכל קול בודד אחר, כאשר שוויון זה עצמו הוא תולדה של ראיית זכות ההצבעה כזכות אדם. רק מכוחה של ראייה זו, איננו מעניקים בספירת הקולות מעמד כלשהו למוצאו הלאומי של המצביע, לצבע עורו, לרמת השכלתו, לרמת עושרו, לגילו, למינו, לנטייתו המינית וכו', אלא אך ורק לאנושיותו, השווה ככזו לאנושיותו של כל מצביע אחר, ומכאן, כאמור, משקלם העודף של רוב הקולות על מיעוטם.

אנו מבקשים מצד אחד לשמר מימד של נטילת חלק של כל אדם בבחירת שליטיו (לכן, למשל, לא נכריע את הבחירות בהטלת מטבע) ומצד שני להבטיח כי יהיה זה חלק שווה לחלקו של כל אדם אחר (לכן, למשל, לא נכריע את הבחירות על ידי מבחני השכלה, או מבחני הכנסה, או מבחני אישיות). אין דרך אחרת להבטיח את שימורם של שני הרכיבים הללו – נטילת חלק מחד, ושוויון בין החלקים מאידך, ללא העדפת רוב החלקים על מיעוטם בתוצאת הבחירות הסופית. ושני רכיבים אלה אינם אלא ביטוי של זכות אדם, היא זכות האדם באשר הוא אדם להצביע בבחירות כאדם ולהספר בהן כאדם.

היוצא מכל האמור הוא שכוחו הפוליטי של הרוב שאוב כולו מתרבות זכויות האדם, ורוב אשר כופר בזכויות האדם כורת בכך את הענף עליו הוא יושב. ובתוככי תרבות זכויות האדם, נקל לראות כי זכות האדם להצביע בבחירות נחותה מזכות האדם לכבודו האנושי, למשל, או לקניינו. ארצה לראות את האדם אשר בין גזל אדמתו ובין שלילת זכות הצבעתו יבחר באפשרות הראשונה… כך שלבית המשפט העליון יש את מלוא הצידוק, ואף החובה, לפסול חוקי "הכרעת רוב" אשר פוגעים בזכויות אדם חשובות ובסיסיות יותר מזכות האדם להצביע בבחירות. יתירה מכך – לכל אדם ואדם יש את מלוא הזכות, ואולי אף החובה, להפר חוקים שכאלה.

פורסם לראשונה באתר "מאמרים, רשת הפצת מאמרים מקצועיים", 15.3.17